The Masonic Traveler
ירחון עברי בנושאי הבניה החופשית, מדע ותחביבים
אמון והיכן ניתן למצוא אותו
מאת קריסטין וילסון-סלאק
זה עתה יצאתי מכמה שבועות מכוערים בעבודה, נושא האמון הרים את ראשו המכוער. בוסים לא סומכים על האנשים שהם שוכרים; עובדים שלא סומכים על מנהלים שישמרו עליהם; רכלנים וכאלה שמעלילים מתוך קנאה או פחד. נראה שמקום העבודה הוא המקום האחרון שבו נוצר אמון. הספק של מה שעובר לאמון בעולם המודרני של צפון אמריקה, ובכן, הוא משאיר משהו לרצוי. ספרים רבים נכתבו על הנושא, על ידי סופרים שונים, מדייל קרנגי ועד מלקולם גלדוול. נוכל לדבר על להיות מנהיג ולהיות עובד עד לבחילה, מכיוון שרובנו ביצענו את אחת המשימות הללו בצורה או תבנית כלשהי. דיברנו בכמה מאמרים האחרונים על עבודה, תעשייה והרעיון להיות חבר תורם בחברה. דיברנו גם על הערך של הון חברתי. אני מוצא שרבים מהנושאים הללו מגיעים לערך מרכזי מאוד של אמון. איפה אנחנו מוצאים את זה?
חבר אמר פעם ש"אף פעם לא ניתן לזכות באמון. זה חייב להינתן ורק כאשר אתה מוכן להעניק את זה. זה שלך לתת, שלך לקחת. זה לא משהו שיש שכר לשלם עליו". מילים נבונות, אם כי בזמנו, זה לא נראה כך. זה נראה שיפוטי וחלול. כמובן שאנחנו יכולים לזכות באמון של מישהו. אנחנו לא יכולים? לעבוד קשה; להיות זקוף; ולהראות את היושרה שלנו. נכון?
ביטחון, אמונה ב.., אמונה והסתמכות על - כולם מילים נרדפות לאמון. ובכל זאת, מי יוצר אמון? בקיצור... אנחנו כן. בראש שלנו, במוח שלנו, ובלב שלנו. אמון הוא מבנה של יצירה פנימית שלנו, הבנויה על רעיונות, ציפיות ואמונות שנאספו במהלך יצירת מערכות היחסים שלנו. בניית האמון היא חומה, לבנה אחר לבנה, שעשוי מאירועים חוזרים ונשנים שבסופו של דבר מסתיימים כפי שאנו מאמינים שהם צריכים או היו בסופו של דבר. הצגנו תרחיש במוחנו וחברי ההצגה השתתפו בצורה נכונה ויצרו עלינו רושם מתמשך. היושרה והאמון של רשמים אלה בנויה לא על מי האנשים אלא על מה שאנו מאמינים. כלומר, האמון נמצא במוחנו שלנו ובמציאות שלנו.
באמון, גם סיכון וגם תגמול מובנים. האמון שאנו יוצרים במוחנו, באופן מוזר, הוא גם השופט וגם המפיץ של ההחלטה. אנחנו צריכים אמון כדי להיות מסוגלים ליצור קשרים עם אנשים; מערכות יחסים ארוכות טווח שבהן שני הצדדים נהנים מאמון הדדי. נישואים, חברויות לכל החיים, אפילו יחסי עובד מעביד הם אמון שנבנה לבנה אחר לבנה. אנו עשויים אפילו לשקול שכאשר אנו עוסקים במסחר - מדובר באקט של אמון. אנחנו מתקשרים לAAA, והם אומרים שהם יבואו לעזרתנו. כאשר הבקשה הזו מתקבלת, אמון הושג. לעולם אל תעשה הצגה ותראה טוב מדיי, האמון נשחק או נעלם לחלוטין. אנו מחליטים במוחנו מה מהווה הכתרה מכוונת של אמון באדם או בחברה; ההחלטה נמצאת אך ורק בתוכנו. נראה שהאמון הוא הדבק שמקיים חברה אזרחית וקוהרנטית. בואו נודה בזה - מנעולים רק מרחיקים את האנשים הישרים, נכון?
נכון שאמון כרוך בסיכון פירושו שאנו מייחסים ערך לאמון שהוא מעל חלק
גדול מהאינטראקציה המשותפת שלנו עם אנשים. אמון במשהו או במישהו
יכול ליצור תלות שעשויה להיות "מוצדקת" או לא. אנחנו צריכים לראות
ערך במשהו כדי באמת להעניק אמון. אם כן, הערך הזה יכול ללכת לאיבוד אם האמון נשבר. אנו מרוויחים הרבה כאשר אנו בוטחים - הזדמנויות לפעילות שיתופית, מערכות יחסים משמעותיות, ידע, אוטונומיה, כבוד עצמי ובגרות מוסרית כללית. אולי לאמון עצמו אין ערך - כלומר, אנו נותנים אמון לא בגלל שנשיג משהו לעצמנו (ולנאמן) אלא "רק בגלל" שאנחנו מוצאים שהאדם ישר. האם עלינו לסמוך עליהם אך ורק מתוך כבוד לאדם שלהם? אם מהימנות היא סגולה, ואנחנו מבקשים להצמיח אותה בעצמנו, אז האם לא ראוי לנו לגלות כבוד לאחר רק בגלל שאנו רואים שהוא מהימן? האם אחרים לא צריכים להרשות לעצמנו את אותו מטבע? "אמון יהיה סימן של כבוד לזולת אם זה היה יחס של אופטימיות לגבי אופיו של הנאמן: כלומר, אם הוא היה מניח שהמידות הטובות שוכנות בדמותו של האדם הזה. יתרה מכך, אמון שיש לו ערך מהותי מסוג זה חייב להיות מוצדק. אם האופטימיות לגבי אופיו של האדם הייתה בלתי הולמת, אז הכבוד היה לא במקום והערך הפנימי יאבד". *מאמר באתר plato.stanford.edu כאן*
מחבר המאמר שצוין לעיל ממשיך מהציטוט שלמעלה לבטל את הרעיון של סגולת האמון ככיבוד פשוט לאדם אחר. עם זאת, אני חושב שזה כן ראוי לדבר עליו. המונח "אותנטיות" צץ בראש תוך כדי מחשבה על זה ואני חושב שמכאן מתחיל ליבת האמון. אותנטיות היא לא להיות שקרי או חיקוי של משהו אחר; זה "שווה קבלה או אמונה; נאמן לאישיות, לרוח ולטבע של האדם עצמו." להיות אותנטי זה קודם כל לדעת על עצמך - מי אתה ואיך אתה מופיע בעולם. ברגע שאתה יודע את זה, להיות אותנטי זה לתת לאף אחד לסחוף אותך מדרך ההוויה הזו. זה לא עניין של התאמה - זה עניין של להיות מי שאתה ללא קשר לסיטואציה. היה פיצוץ של מאמרי אותנטיות ותנועות בין 2010 ל-2014; מה שמעניין לציין הוא שאנחנו לא, כתרבות, מדברים על אותנטיות עכשיו. האם בגלל שיש לנו מנהיגות חדשה, באותנטיות שלה, מטפחת כאוס? או שזה בגלל שהיכולת להיות אותנטית קשה או מפחידה מדי, והתנועה נעלמה? מבחינה תרבותית וסוציולוגית, יהיה מעניין להרהר מדוע חלה הזינוק הזה ב"להיות אותנטי" ומאיפה הלכה התנועה הזו. עם זאת, לא עכשיו, בפעם אחרת... אם אתה רוצה לקרוא עוד על אותנטיות, בדוק את האתר plato.stanford.edu שמכיל מאמרים רבים הן על אמון (המוזכר לעיל) והן על אותנטיות.
כל המושגים הללו נראים קשורים זה לזה: אוטונומיה, מימוש עצמי,
אותנטיות ואמון. בעוד הליבה של יצירת אמון היא אותנטיות, צריכה
להיות נכונות מסוימת עבור הנאמן לשים מניות אישיות במערכת
היחסים. אתה יכול להיות אותנטי כמו עוגת תפוחים טרייה אפויה,
אבל אם למישהו אחר יש בעיות אמון מובנות, לעולם לא תסמוך על הזמנה לארוחת ערב. כפי שאומרת הקלישאה, "זה לא קשור אליך. זה עליי." אני מרגיש כאילו אני בגילוי מתמיד של עצמי אז להיות אותנטי בשבילי זה להיות נוכח. כל עוד אני מהורהר ומחפש את הרגשות שלי בכנות, זה הכי אותנטי שאני יכול להיות. כמו כולם, אני משנה את הרגשות והדעות שלי, ככל שאני לומד יותר על עצמי וידע על העולם. האם אני עדיין ראוי לאמון אם האותנטיות שלי נזילה? אני מקווה.
שניים מערכי הליבה, לדעתי, לגבי הבנייה החופשית, הם "אותנטיות" ו"אמון". כמו כל חברה של גברים ונשים שבה אנשים מתכנסים למען מטרה משותפת, לבונים החופשיים יש מבנה ודרכי פעולה מתוכננות של פעולה ולהיות ביחד. אנחנו נפרדים מהעולם החיצון בגלל האחווה. אנחנו לא מתייחסים לחברינו באותה התנהגות סתמית שהיינו מתייחסים לאנשים שאיתם אנחנו עובדים או לחברים לכיתה או אפילו לחלק מבני משפחתנו. מההתחלה, עלינו להתחשב באנשים שמביאים אותנו לאחווה במידה מסוימת של אמון. זה הופך את תהליך הבדיקה לא רק חשוב אלא קריטי; לא עבור הלשכה או המסדר אלא עבור עצמנו ועבור המועמד. הבונים החופשיים עצמם נמצאים מתחת למיקרוסקופ של עינו של המועמדים - האם נעמוד בציפיות שלהם?
